אני שונאת להצטלם, כי אני אף פעם לא זוכרת איזה צד שלי יוצא יפה בתמונות.
אני שונאת להצטלם , כי אני לא פוטוגנית.
אל תעלו את התמונה שלי לפייסבוק, אני נראית נורא.
אני שונאת להצטלם , כי המצלמה נורא משמינה אותי.
איך זה שתמיד אחרות יוצאות הרבה יותר טוב ממני בתמונות?
הבחירה במקצוע המחובר לסטייל ולאופנה, בעידן החדש בו אנחנו חיים, מחייבת אותי להתמודד עם פחד נוסף שלי: המצלמה !
מה גורם לי לחשוש כל כך ממצלמה, מצילומים , מהמראה שלי שנשקף מהתמונות? למה אני תמיד רואה את עצמי באור ביקורתי?
מכוונים אלי מצלמה ומיד אני נדרכת. כל שריר אצלי בגוף מתכווץ. שרירי הבטן שאני מנסה להכניס מתהפכים, הכתפיים מתרוממות עד לאוזניים, והפנים מתעוותות מהמאמץ להיזכר בהוראות המדויקות שקראתי באינטרנט בנוגע לפוזה שבה עלי לעמוד כדי לצאת רזה ויפה בצילומים...
אין ספק - לא כדאי לך להיות הצלם שלי - אני קליינטית בלתי אפשרית !
בשבוע שעבר זה קרה, לא יכולתי לדחות את זה יותר, הייתי חייבת תמונות טובות לאתר שלי, לעמוד הפייסבוק, האינסטגרם ואפילו בוואטס אפ הגיע הזמן להחליף תמונה.
קבעתי עם צלם, הכנתי אאטופיטים הורסים, התאפרתי מושלם והגעתי מוכנה. או לפחות חשבתי שאני מוכנה. חשבתי שברגע שיידלק הפלאש זה יבוא לי טבעי, יהיה לי זורם, "קל". מה בסה״כ אני רוצה? תמונות טבעיות, לא עשויות מידי, כאלו שייצאו מושלמות אבל שייראו לא מתאמצות...
זה לא היה קל... היה לי קשה, החלפנו רקעים, תלבושות, עם מוזיקה או בלי, עם פלאש או בלי...
הצלם היה מאוד סבלני, ועדיין היה לי קשה. הרגשתי פשוט לא בנוח: מה לעזאזל אני עושה עכשיו? מחייכת? לא מחייכת? מסתכלת למצלמה? לצד? אולי לצד השני?
אחרי כמה שעות כבר היה לנו מספיק חומר, ולי כבר לא היה כוח...
חיכיתי וחיכיתי לתוצאות, רציתי לפחות שתיים שלוש תמונות טובות, או לפחות לא ממש רעות, כאלו שאני אוכל לחיות איתן וישמשו אותי לתקופה מספיק ארוכה.
כשקיבלתי את התמונות ממש הופתעתי, זה לא נראה כל כך גרוע, אפילו אולי בסדר? אולי בכלל אני נראית אפילו טוב? איך זה יכול להיות?
ופתאום אני מרגישה נוח יותר לחשוף את עצמי (אפילו לחשוב על לכתוב את הפוסט הזה היה לי קשה
ומוזר עד לא מזמן...), והנה אני מצרפת לכן כמה תמונות, מה דעתכן?
יש לך שאלה? רוצה להתייעץ?
מוזמנת לפנות אליי באהבה❤️
מרב