2020. איזו שנה. מה לא נאמר עליה?
היא לא דומה לשום דבר שהכרנו. מאתגרת, קשה, מפחידה. מרסקת. שנה של לבד. השנה ששינתה את העולם. אבל אולי גם השנה שגרמה לנו להתעורר? השנה בה גילינו דברים עלינו? על האנשים שסביבנו? השנה בה פתחנו את העיניים?
המחיר הכלכלי ששילמנו היה כבד. גם המחיר החברתי. ובטח ובטח שגם המחיר הבריאותי. ואנחנו עדיין משלמים...
אי אפשר להתעלם מזה שקיבלנו הרבה זמן. זמן לעצור, להתבונן, זמן לחשוב, לקרוא, זמן לארגן ולתכנן, זמן ללמוד, להתחזק, להשתפר.
כן, ואפילו אני התאהבתי בטרנינג. וכבר שכחתי מה זה עקבים. והתרגלתי לנוחות הזאת. ולזום. ולשופינג באונליין...
והנה יש כבר אור בקצה המנהרה. הוא קטן, הוא לא הכי ברור. אבל הוא כבר כאן. ממש מעבר לפינה.
ואני אדם אופטימי מטבעי ולגמרי יכולה כבר לראות את היום שאחרי. היום שאחרי מחר. ממש עוד מעט שוב תצא השמש החוצה ונוכל להיפגש עם חברים. להתחבק. לטייל באיטליה, לרקוד בהופעה או להתרגש ממשחק כדורגל. היום שהקורונה תחזור להיות סתם עוד בירה... אולי עדיין עם מסיכות, אולי לא בדיוק באותה דרך אליה הורגלנו. אבל כן. זה יקרה. ממש ממש עוד מעט.
זה יחלוף. כל משבר בסוף חולף. וההסטוריה מוכיחה שאחרי כל משבר יש תקופה של צמיחה משוגעת. של פריצת גבולות, של לטרוף את העולם. אז אני כבר שם. מתכננת מה יקרה אחרי. איפה אני רוצה להיות. כן. לטרוף את העולם!
כי כזאת אני, רואה את החיים בוורוד.
קצת אופטימיות...זה אף פעם לא מזיק!
יש לך שאלה? רוצה להתייעץ?
מוזמנת לפנות אליי באהבה❤️
מרב